בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"פ 7357/04 מדינת ישראל נ' יחיא חמדאן, שניתן ביום 8.9.04, מפי כב' הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ו-ר' יפה-כ"ץ.
2. המבקש, אסיר בכלא "אשל" בבאר-שבע, הואשם בעבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בכמויות של 27 גרם סם מסוג הרואין המחולק ל-9 יחידות, 87 גרם סם מסוג קנביס המחולק ל-18 יחידות וכן 3.40 גרם סם מסוג קנבוס. כדברו של כתב האישום, החדיר המבקש את הסמים לכלא בעת חזרתו מחופשה. המבקש הודה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום ובית משפט השלום בבאר-שבע הרשיע אותו בעבירות שהואשם בהן וגזר עליו 10 חודשי מאסר, מתוכם חודשיים במצטבר למאסר שריצה אותה עת והיתרה על תנאי. כן פסלו בית המשפט מקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 8 חודשים.
3. המדינה ערערה על קולת העונש, ובית המשפט המחוזי בבאר-שבע קיבל את הערעור וגזר על המבקש שתי שנות מאסר לריצוי בפועל במצטבר לכל עונש שהמבקש נושא בו. הכרעתו של בית המשפט המחוזי התבססה על חומרת העבירה של החדרת סמים לבתי-הכלא ע"י אסירים השבים מחופשה וכן על עברו הפלילי של המבקש. וכלשונו של בית המשפט:
עונש המאסר שהוטל על המשיב מופרז לקולא ואלמלא היינו דנים בעניינו של המערער כערכאת ערעור היינו דנים אותו לתקופת מאסר ארוכה ביותר שכן הוא החדיר לבית הסוהר כמויות נכבדות של סמים, מסוגים שונים, וזוהי עבירה חמורה עד למאוד ובתי המשפט מחמירים עם מי שמחדירים סמים לבתי הכלא.
יתרה מזאת חשוב להדגיש שאין זו הפעם הראשונה שהמשיב מבצע עבירות תוך כדי שהותו במאסר.
4. מונחת לפני בקשתו של המבקש, המיוצג על-ידי הסניגוריה הציבורית, כי תינתן לו רשות לערער לפני בית המשפט העליון על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש אינו חולק כי לא נפסקה בעניינו כל הלכה משפטית וכי לא נתקיימו מבחניה של הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, למתן רשות ערעור לערכאה שלישית, ואולם שתי טענות עיקריות בפיו: האחת, כי יש לצמצם או לסייג את הלכת חניון חיפה, והשנייה, כי נגרם לו עיוות דין.
5. אשר לטענתו הראשונה: המבקש מעלה טענה עקרונית שלפיה יש לצמצם או לסייג את הילכת חניון חיפה, כי רשות ערעור לערכאה שלישית תינתן רק כאשר עולה שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש. לטענת המבקש, יש לצמצם הלכה זו ולהרשות ערעור בהליכים פליליים כאשר המבקש רשות לערער לבית המשפט העליון לא נהנה מזכות ערעור בבית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, הרציונלים העומדים ביסודה של הילכת חניון חיפה - המבוססים בעיקרם על הצורך ביעילות - נדחים מקום שהמדובר הוא בעניינו של נאשם בהליכים פליליים המבקש להרשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בערעור שהגישה המדינה, שכן במקרים כגון אלה נתקיימו כל ההליכים שלא ביוזמת הנאשם, וממילא לא נהנה הנאשם מזכות ערעור. לטענת המבקש, הדבר נכון בפרט כאשר הדברים אמורים בבקשה להרשות ערעור בהליכים פליליים, שבהם מונחים על המאזניים חירותו וכבודו של המבקש.
6. דינה של טענה זו דחייה. מיבחניה של הלכת חניון חיפה היכו שורש זה מכבר בפסיקת בתי המשפט בישראל, ואומצו באופן מלא גם בהליכים פליליים. הליכה בדרך שבה הולכת הסניגוריה הציבורית משמעותה, למעשה, יצירת רשות ערעור אוטומטית או כמעט אוטומטית בקטגוריה שלמה של מקרים. אלא שדרך זו אינה עולה בקנה אחד עם הדין הקיים באשר לצורך לקבל רשות ערעור על פסק-דין של בית משפט מחוזי בערעור. חוק בתי המשפט קובע, ככלל, כי הליכים משפטיים ידונו בשתי ערכאות, בלא קשר לשאלה מי היה הצד שיזם את הערעור. מתן רשות ערעור לערכאה שלישית מהווה חריג לכלל זה, והילכת חניון חיפה קובעת את המסגרת והכללים למתן רשות ערעור על-פי לחריג זה. משמעותה של הצעת הסניגוריה הציבורית היא, כי בכל המקרים שבהם התקבל ערעור המדינה בפלילים על-ידי בית המשפט המחוזי, תינתן לנאשם רשות ערעור לבית המשפט העליון. בכך תסוכל מטרתו של החוק הקובע את הליך הערעור לערכאה שלישית כחריג. יתרה מזאת: ההלכה כי אין נותנים רשות ערעור לערכאה שלישית לעניין חומרת העונש הלכה ותיקה היא. אין היא מבוססת על הילכת חניון חיפה דווקא, ויש לה שורשים עמוקים בפסיקת בית המשפט. ראו: המ' 340/58 שמעון זן נ'היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד י"ב 1610), רע"פ 149/88 אדוארד טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה (תק-על 88(1), 663).
7. טענתו השניה של המבקש הינה כי נגרם לו עיוות דין המצדיק מתן רשות לערער. לטענת המבקש, נפגעו זכויותיו בערעור שהגישה המדינה לבית המשפט קמא בכך שהודעת הערעור לא הומצאה לו לפני הדיון בערעור; בכך שהובא לדיון בערעור מבלי שיידע את מטרת הבאתו לבית המשפט, וממילא מבלי שהתכונן לדיון; ובכך שלא היה מיוצג בדיון בערעור, לאחר שוויתר על זכותו לסניגור.
8. אודה כי טענה זו הטרידה אותי, אולם בסופו של עניין הגעתי למסקנה כי גם טענה זו דינה דחייה. לאחר עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא סבורני שלא נגרם למבקש עיוות דין. אמנם, המבקש לא היה מיוצג בבית המשפט המחוזי, ואולם השתלשלות העניינים מלמדת כי המבקש ויתר באופן מודע על זכותו לייצוג - כפי שהוצע לו ע"י בית המשפט - והעדיף לטעון לעצמו. כן הוצע למבקש לדחות את הדיון כדי שיוכל ללמוד את התיק, ואולם הוא בחר שלא לדחותו. ניכר אם כן כי בית המשפט קמא העמיד את המבקש על זכויותיו וכי המבקש ויתר עליהן במודע. המבקש טוען, אמנם, כי היו לו שיקולים משלו שלא לדחות את הדיון ולוותר על הייצוג שהוצע לו, ואולם שיקולים אלו אינם לענייננו עתה. יתר על כן: עצם היעדר הייצוג בהליך הערעור אינו מקנה למבקש זכות לערעור שלישי. ראו: רע"פ 4579/01 בוהדנה מוטי נ' מדינת ישראל (תק-על 2001(2), 339), רע"פ 3304/04 הרצל סלמן נ' מדינת ישראל (תק-על 2004(2), 1014, בעמ' 1015).
9. משלא נתקיימו בעניינו של המבקש התנאים למתן רשות ערעור לערכאה שלישית בהתאם להילכת חניון חיפה - דין הבקשה דחייה, שכן אין היא מעלה שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש והמצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. כאמור, הלכה היא מלפנינו כי טענות כנגד חומרת העונש או קולתו אינן מקימות עילה לקיום דיון בגלגול שלישי אלא במקרים נדירים ומיוחדים: רע"פ 831/97 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1950/03 עזריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם). עניינו של המבקש אינו בא במניינם של אותם חריגים מיוחדים. החלטתו של בית-משפט קמא מבוססת היא ובדין יסודה.
10. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי גם לגופו של עניין העונש שהוטל על המבקש עונש סביר הוא, ולא נמצא לי כי בית המשפט המחוזי החמיר ביתר עם המבקש. אכן, מדובר בהחמרה משמעותית של העונש ביחס לעונש שגזר בית משפט השלום. אולם, העבירות שבהן הורשע המבקש הינן עבירת סמים חמורות, והפסיקה קבעה לגביהן, ולא אחת, כי יש להחמיר בעונשם של העבריינים העוסקים בסחר בסמים, בפרט כאשר מדובר בסם קשה כהרואין. וכך כתבנו בע"פ 6029/03 מדינת ישראל נ' גולן שמאי, פ"ד נח(2), 734, בעמ' 738-739:
"נגע הסמים אוכל באוכלוסיה שלנו בכל פה; והחברה הכריזה עליו מלחמת חורמה ומצפה שהענשים שיגזרו על ידי בתי המשפט בשל עבירות סמים ישתלבו במאבק הכולל להדברת הנגע. עונש הולם למחזיקי סמים שלא-לשימוש-עצמי - קרי: למשולבים במערך ההפצה - מכוון לקבוע בהכרת הכל את החומרה היתירה שאנו מייחסים להפצת הסמים, ולהרתיע עבריינים בכוח מלשלוח ידם בפעילות ההפצה. שתי תכליות מרכזיות אלו ניתן להשיג רק על ידי הטלת עונשים חמורים... כך, למשל, מורה ההלכה כי בקביעת עונשם של עברייני סמים יש להתחשב, בעיקר, בחומרת העבירה ובצורכי ההרתעה ... הדגשנו, לא אחת, כי במציאות המצערת שנוצרה אצלנו צריכים העונשים בעניין הסחר בהירואין להיות חמורים ולשאוף, במידה רבה יותר מן המקובל בעבר, אל העונש המקסימלי שנקבע בחוק. כן קבעה ההלכה, כי בעבירות סמים נסוגים השיקולים האישיים של העבריין מפני שיקולי הנזק הקשה שהשימוש בסם מביא על המשתמשים בו."
11. הבקשה נדחית.
היום, כ"ב באדר א' תשס"ה (3.3.2005)
המישנה לנשיא
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.